שאלה: בכבוד רב ראיתי לנכון לפנות אליכם בשאלה, וברשותכם אערוך השוואה עם תשובות שאני מקבל מישיבות שונות, חלקן ישיבות מקובלים וקדושים שכל עולמם בתורת הסוד, חכמת הזהר והאר'י זיע'א, כתבי הרמח'ל והגר'א. וכן ממשפחת קפאח הבקיאים ב'מורה נבוכים למורנו הרמב'ם, ועוד תשובות שאקבל אם ירצה השם מכמה חכמי אקדמיה בארצנו. ובמה הדברים אמורים? לגבי מרחבי הפירוש של כתבי הקודש, וטווח האפשרויות שבידינו לדרוש ולהבין עומקם. האם שערי מדרש לא ננעלו מעבר למידה מסויימת? ומהו גבול המדרש, עד כמה אפשר לתת לו לפרוש כנפיים, שמא ירחיק נדוד?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
Print Friendly, PDF & Email

תשובה

כיבדתנו בשאלה רחבה מארץ ועמוקה מני ים, ואמרי ליה כהליכה בפרד'ס. נאמר לך בכנות, איננו בטוחים שהבנו את כוונתך בדיוק, השאלה תלויה ועומדת ללא פירוט וללא הבהרה של עיקר הצורך. בכל אופן, משהו נאמר, ואתה מוזמן להמשיך ולדייק שאלתך, שמא לא הבנו אותך כראוי.

מאופן השאלה אנו מסיקים שאתה עצמך יהודי למדן ובקי, ואין צריך לומר סקרן מאוד, ובוודאי מכיר את המקור שנתייחס אליו כאן. ובכל זאת על קצה הציפורן: מדובר על שתי גמרות, הגמרא על "האל הגדול הגיבור והנורא" בבלי מסכת יומא סט ע"ב, והגמרא הנוספת על העניין במסכת ברכות דף לג עמוד ב . מהן נסמן שתי דרכים שאנו מאמינים בהן כדרכים מסורתיות ולגיטימיות, הנובעות מהררי קודש, הנביאים מחד, וחז'ל מאידך, ושתיהן מלוות את המסורת היהודית מאז ועד היום: דרך המדרש ודרך הברירה, ההוספה והגניזה של הפשט.

כדי להמחיש את שתי הדרכים נוסיף כאילוסטרציה שני קטעים שונים לחלוטין, מהספירה החילונית הישראלית, שלכאורה אינם קשורים כלל, ובכל זאת נראים לנו נוגעים בנקודה, ומאירים אותה בדרך קלילה והומוריסטית, ואף מושכים אותה עד אבסורד: שיר של המשורר יהודה עמיחי, וקטע מספרו המצחיק של חנוך דאום, איש תקשורת ועיתונאי ישראלי. קרוב לוודאי שניהם מוכרים לך. אולי הקטעים לא ייראו לך מכבדים מספיק את חשיבות ורצינות העניין, אבל אנחנו כבית מדרש המשותף לדתיים וחילוניים רואים לנכון להביאם, עם מקום להרחבה והשוואות נוספות… והחדל יחדל. 

בוודאי מוכרת לך תפילת עמידה, "שמונה עשרה", ובה הדיבור על 'האל הגדול הגיבור והנורא': ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, האל הגדול הגיבור והנורא, אל עליון, גומל חסדים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה מלך עוזר ומושיע ומגן: ברוך אתה ה' מגן אברהם. 

מהתפילה נטייל אל המקור התלמודי במסכת ברכות דף לג עמוד ב', ובו שבחי האל בפי אחד התלמידים, והביקורת שהוא ספג מרבו : ההוא דנחית קמיה [ אותו שליח ציבור שהתפלל לפני ] דרבי חנינא , אמר : האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים , כי סיים אמר ליה : סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך [כאשר סיים אמר לו רבי חנינא : האם סיימת לתאר את כל שבחי אדונך ]? למה לי כולי האי [כל זאת]? אנן הני תלת דאמרינן – אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא [אנו שאומרים את שלושת השבחים הראשונים , אלמלא אמר אותם משה רבינו בתורה] , ואתו [ובאו] אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה – לא הוינן [היינו] יכולין למימר להו [אותם] , ואת אמרת כולי האי ואזלת [ואתה אומר את כל אלה]! משל , למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב , והיו מקלסין אותו בשל כסף , והלא גנאי הוא לו ! 

כלומר, אסור להוסיף בתפילה על נוסח השבח שנקבע ע'י משה בתורה, וחזרו עליו חז'ל (אנשי כנסת הגדולה) "האל הגדול והגיבור והנורא". כל תוספת רק מורידה מכבודו של האל, כל המוסיף – גורע!

ואפשר לשאול, האם במקום להוסיף לשבחי האל ניתן לסנן, לדלל, לוותר על כינויים ולהפחית מנוסח התפילה? לכך מתייחס המקור הבא, שהוא עיקר ענייננו:

תלמוד בבלי, מסכת יומא סט ע"ב: 

"דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה. בא משה, אמר: האל הגדל הגבור והנורא. בא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו [מחריבים את בית המקדש], איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבנין [משעבדים את ביהמ'ק], איה גבורותיו? לא אמר גבור. באו אלו [אנשי כנסת הגדולה, חז"ל] ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת [ישראל] יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן [הנביאים] היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה ! [כיצד עקרו ושינו את תקנת משה] – אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

המקורות לעמדות השונות בתנ"ך:

דברי משה בתורה: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: (דברים י יז( 

דברי הנביא ירמיהו: עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (ירמיהו לב יח(

דברי אנשי כנסת הגדולה:ְ עַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵנוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכָל עַמֶּךָ מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  (נחמיה ט לב). 

נביא כאן לטובתך גם את הנוסח מקביל בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ז הלכה ג

רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי: למה נקרו "אנשי כנסת הגדולה"? שהחזירו הגדולה ליושנה. אמר רבי פינחס: משה התקין מטבעה של תפילה "האל הגדול הגיבור והנורא". ירמיה אמר: "האל הגדול הגיבור" ולא אמר הנורא. למה אמר הגיבור? לזה נאה לקרות גיבור שהוא רואה חורבן ביתו ושותק.  ולמה לא אמר נורא? אלא שאין נורא אלא בית המקדש, שנאמר: "נורא אלהים ממקדשיך" (תהלים סח לו).  דניאל אמר: "האל הגדול והנורא" ולא אמר הגיבור – בניו מסורין בקולרין, היכן היא גבורתו? ולמה אמר הנורא? – לזה נאה לקרות נורא, בנוראות שעשה לנו בכבשן האש.  וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו הגדולה ליושנה: "האל הגדול הגיבור והנורא". ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו?  אמר רבי יצחק בן אלעזר: יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו. 

אם כן, אנחנו רואים כאן הצגה תמציתית של שתי דרכים שהיהדות אוחזת בהן: דרך האמת והכנות הישירה והביקורתית של הנביאים, ודרך המדרש היצירתי ומהפך המשמעויות של חז'ל. לא באנו לומר שדרך המדרש אינה אמת, אלא שאינה אמת פשוטה, אינה "פשט הפסוקים" ואינה "פשט המציאות" הגלויה, אלא אמת מסוג אחר הבנויה על רובד פרשני, על מדרש וסוד והבנות מורכבות יותר של מה שנגלה לעיניים ונשמע לאזניים, ובכל אופן אינה מוותרת על פסיק ומילה כלשהי מהנוסח המקורי המחייב והקבוע של הפסוקים, ושל התפילה. היא מוכנה לשינוי המשמעות בלבד.

דרך הנביאים ירמיהו ודניאל היא שונה. הם שהיו עדים לתוצאות החורבן משנים את נוסח התפילה אחרי הטראומה של חורבן הבית, ואינם יכולים ואינם מוכנים 'לכזב' ולשבח את האל בדיוק באותו נוסח כמקודם. העדות המוחשית הכואבת של החורבן שראו במו עיניהם הראתה להם שהאמונה הקודמת אינה עומדת בפני הניסיון, משהו צריך להשתנות, כי האמונה השלימה בנוסחיה המסורתיים אינה מחזיקה מעמד, אינה קבילה עבורם כנתינתה. 

זוהי הדרך שמייצגים הנביאים: קשר ישיר וישר עם האמת, האמת הארצית שאי אפשר להכחיש, ואפילו האמת השמיימית שהם רוצים להאמין בה. הם משמיעים קול שאינו מתפתל ומתפלפל ואינו מכזב ב'דרשות' שאיבדו את כוחן ואמינותן הרגשית, הרוחנית, התיאולוגית, לנוכח משבר האמונה החריף. 

אפשר להשוות אותם במידת מה לחוקרים, לאנשי מדע, המגיעים עם השקפות ותיאוריות וציפיות מסוימות לניסוי, אבל נוכחים שהניסוי הפריך את תפיסתם. הם חייבים לשנות משהו בתיאוריה, ולא יכולים להמשיך להחזיק בה בלי לכזב לאמת. וראה על כך את דברי קרל פופר, יהודי אוסטרי ופילוסוף של המדע שהציע את העיקרון הביקורתי כסימן היכר למדעיות ולרציונליות של אמונה, כאשר היא מוצגת כך שתהיה 'ניתנת להפרכה' באופן עקרוני. אמונה והשקפת עולם ותיאוריה על החיים שאינה ניתנת בשום דרך עקרונית להפרכה אינה מעידה חוזק הסברי אלא על חולשה ודוגמטיות, למרות שזה נראה ההיפך מכך.

לעומתם אנשי כנסת הגדולה מחזירים את הנוסח המלא ומתקנים מחדש את הנוסח 'המקוצץ' של הנביאים. הם מחזירים את הנוסח של משה בתורה, 'מחזירים עטרה ליושנה'. והם עושים זאת ע'י מדרש: "אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים". כלומר, אם מתפלאים היכן כוחו וגבורתו של האל, שנכנע לכוחם של רשעים המצליחים להחריב ולשרוף את בית המקדש, הנה התשובה: גבורתו היא כמו מידת הגבורה האנושית הידועה מהמשנה במסכת אבות: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר " (משנה אבות ד א).

אלוהים מתגלה בחורבן כ'גיבור' מול מידת החסד והרחמים שלו עצמו, הוא 'כובש את יצרו' ולא מתערב, אלא נותן לעולם להתנהל ללא התערבות, או בהתערבות מידת הדין שלו בלבד, תוך השהיית מידת הרחמים על הצדיקים. או שמא נאמר, הוא נותן בחסדו חירות לרשעים להפעיל את כוחם ובחירתם להרע… זהו פירוש מעניין ומלא סוד של מהלך ההשגחה האלוהית, ומקורו באי ההתאמה בין המשמעות הפשוטה של 'גבורה' ובין האסון שאלוהים לא מנע. זה כוחו של מדרש, וזאת הדרך של בית המדרש של חז'ל ואחריו של כל רובדי המדרש היהודי המסועף בכל הדורות ביחס לפסוקי המקור. 

אבל הנביאים לא רצו או לא יכלו להשתמש בכלי הדרשני המתוחכם הזה של חז'ל, וקיצרו וקיצצו וגנזו את השבחים במקום שנראו להם לא אמיתיים!

אז מה אנחנו מנסים לומר באמצעות הדוגמה הזאת? שהמדרש הוא דרך יהודית מפוארת ועוצמתית שמחזיקה בתוכה אפשרות לשינויים גדולים והרחבות מפתיעות ואף הפוכות מהמשמעות המקורית, יחד עם שימור הדפוס המילולי עצמו, ככתבו וכלשונו במסורת. ככה מתפתחת והולכת ומשתנה משמעות המסורת ומשתנים מושגיה והלכותיה להפליא, מדור לדור, שינוי גמיש ורב אפשרויות ודמיון, יחד עם שימור קפדני של הדפוס הנתון של המילים והפסוקים. בפראפרזה, 'רבי מאיר רמון מצא, קליפתו השאיר ושימר בקפידה, ותוכו דחה, ועיכל רק אחרי ששינה טעמו לחלוטין!'

אפשר לומר שאם הרמב'ם מצד אחד וספר הזהר והקבלה מצד שני הביאו את אמנות המדרש לשיאים מדהימים בימי הביניים, מדרש פילוסופי ומדרש קבלי של פסוקי התורה, הרי גם הדרך השנייה, 'דרך האמת' פותחה על ידי ממשיכים יהודים בעלי עוצמה ושאר רוח, ע'י חוקרים ואנשי מדע שלא היו מוכנים לטשטש את הסתירות בין פשט התורה ופסוקיה, ובין ממצאי המדע המודרני, הקוסמולוגיה, הגאולוגיה, הפלאונתולוגיה והביולוגיה, ביקורת המקרא, וכו', ופנו לבירור המצב היהודי החדש ואופי האמונה לנוכח המדע, שמחייבת שינוי ועדכון ללא 'כזב' עצמי. דמויות יהודיות כאלה ממלאות את פנתיאון הגאונים היהודיים בעת החדשה, כדוגמת שפינוזה או איינשטיין, ורוב רובם של זוכי פרסי נובל היהודיים שאינם דתיים עוד, וכן מנהיגים ואנשי רוח כפרויד וקפקא, משה הס והרצל, ביאליק ואלתרמן, ברנר וגורדון, אחד העם וברדיצ'בסקי, בן גוריון וז'בוטינסקי, גרשום שלום ועמוס עוז, ורבים וטובים אחרים. זה מאפיין גם חלק מהאנשים שאמונתם הדתית המסורתית התערערה עד היסוד לאחר הרצח המחריד של כל משפחותיהם וילדיהם בזוועות השואה, ושלא רצו או לא יכלו 'לכזב' ולשבח את האל בתפילה כמקודם. מכאן הנכונות שלהם לומר בגלוי את מה שנראה להם כאמת 'פשוטה' שלאחר החורבן של זמננו, כפירה בניסוחי האמונה והתפילה לאל המסורתי, גם אם היא מסכנת את דמותו העממית של האל ואת האמונה הדתית המקובלת. 

נוסיף כעת לסיום שתי 'מקבילות' שעלו בנו באסוציאציה (פרועה למדי), שנותנות כאמור הדגמה של שתי הדרכים, דרך 'הסינון הביקורתי' שמציעים הנביאים, ודרך 'המדרש' מרחיק הלכת המגיע למחוזות אחרים לגמרי מהפשט, כפי שמציעים חז'ל, מבלי לשנות כהוא זה בדפוסי המסורת וההלכה. הראשונים משנים את הפשט עצמו ומעדכנים אותו, האחרונים משנים את הדרש והמשמעות של הפשט.

אנא שים לב, שהדוגמאות לא נבחרו כי הן דוקא הכי מדויקות, אלא כי הן מעניינות, מצחיקות, אבסורדיות וגורמות לחשוב עוד ב'ראי עקום' מכיוונים אחרים על שתי הדרכים, שתיהן חשובות ופוריות בתודעה היהודית. עמיחי כממשיך דרך 'הסינון הביקורתי' של הנביאים והאומץ ללכת עם צו הלב ולבחור מה כן ומה לא לשמר, לבחור ולשנות.

סיננתי / יהודה עמיחי

סִנַּנְתִּי מִתּוֹךְ מְגִלַּת אֶסְתֵּר אֶת מִשְׁקַע
הַשִּׁמְחָה הַגַּסַּה וּמִתּוֹךְ סֵפֶר יִרְמְיָהוּ
אֶת יִלְלַת הַכְּאֵב בַּמֵּעַיִם. וּמִתּוֹךְ
שִׁיר הַשִּׁירִים אֶת הַחִיפּוּשֹ הָאֵין סוֹפִי
אַחַר הָאַהֲבָה וּמִסֵּפֶר בְּרֵאשִׁית אֶת
הַחֲלוֹמוֹת וְאֶת קַיִן וּמִתּוֹךְ קֹהֶלֶת אֶת
הֵיֵּאוּשׁ וּמִתּוֹךְ סֶפֶר אִיּוֹב אֶת אִיּוֹב.
וְהִדְבַּקְתִּי לִי מִן הַשְּׁאֵרֵיּוֹת סֶפֶר תַּנַ"ךְ חָדָשׁ.
אֲנִי חַי מְצֹנְזָר וּמֹדְבָּק וּמֹגְבָּל וּבְשַלְוָה…

ומולו אומץ מסוג אחר, שמתואר בסיפור של חנוך דאום, האומץ לפרש את הטקסט ולתרגם אותו ולדרוש אותו בפרשנויות חופשיות ולעיתים מדהימות ונועזות החורגות באופן רדיקאלי מהפשט. ועם כל ההבדלים וכל הצחוק הפרוע וההפרזה עד אבסורד – זה קצת כמו האומץ של חז'ל…

חנוך דאום, החיים הם תקופה קשה, עמ' 101

צחקת ונהנית? התודות לחנוך דאום.

ההשוואה נראית לך נואלת וטיפשית, או פוגעת? עמך הסליחה.

כל טוב ולהתראות

מצוות אלול

Print Friendly, PDF & Email
צוות אלול

צוות אלול

צוות בית המדרש אלול

נשמח לתגובות

כתיבת תגובה

קהל היעד: כלל הקוראים
נכתב על ידי: שלומי פרלמוטר
צוות אלול מעלה תכנים רבים לאתר האינטרנט. הצוות מורכב מהעובדים והמתנדבים. 

שתפו

פוסטים נוספים בנושא

שלחו שאלה

הרשמו לניוזלטר שלנו

באפשרותכם להירשם לרשימת התפוצה שלנו ולקבל בדיוור ישיר עדכונים. אנו לא מפיצים את כתובות הדואר לגורמים נוספים ועושים בהם שימוש אך ורק לפרסומים של העמותה.