שאלה: הי, אתם יודעים באלול שמריצים עליכם דאחקות אצלנו בישיבה? סתם, לא ממש, אבל יש איזו אמירה שאתם לומדים רק מעט סיפורי חז"ל , בעצם סיפור אחד "תנורו של ריש לקיש"… אז בלי לפגוע, בכל זאת 'מה חידוש היה בבית המדרש'? הרי כידוע 'אין בית מדרש ללא חידוש', אז חדשו משהו בעניין (בתאכלס, אני צריך לכתוב על זה משהו ואין רעיונות, המליצו לי לכתוב לכם…)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
Print Friendly, PDF & Email

תשובה:

שלום ותודה על החיוך שהעלית על שפתינו, חיוך משועשע ויקר המציאות בימים טרופים אלה. אמנם לא אמרת מה שימך, אבל נענה בחרוז ושימחה, 'נענה ותהנה' (ומקווים שיעזור לך בעבודה…). 

קודם כל מזמינים אותך ואת חבריך במושב הליצים למפגש עם בית מדרשנו, ותראו שלומדים כאן קבוצות רבות, פותחים מגוון גדול מאוד של נושאים, סוגי מקורות וטקסטים, ולא רק 'תנורו של ריש לקיש'… 

אתה יודע, לגבי 'תנורו של עכנאי':

 יש ספרות עשירה וריבוי התייחסויות מאוחרות לסיפור הזה, ממש ים גדול של ניתוחים ספרותיים, פסיכולוגיים, תיאולוגיים, ביוגרפיים, היסטוריים, ועוד ועוד. יש לנו מאגר של 'מדרשים מודרניים' על הסיפור המפורסם, ולא כאן המקום לפרוס אותם, הם נמצאים במאגרי אלול. רק לטובת הטעימה והגירוי נזכיר פה בכל זאת שלושה.

האחד בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, כשחבורה של 'אפיקורסים להכעיס' יושבים ואוכלים בציבור ביום כיפור (הם כנראה גם 'אפיקורסים לתאבון'…), ואז קם אחד מהחבורה ושואל: חברים, מה עושה הקדוש ברוך הוא בשעה זו? נענה לו אחד מהם והשיב: 'קא, חייך ואומר: ניצחוני בני, ניצחוני בני'… 

שני המקורות האחרים בוחרים כ'א בדמות אחרת בסיפור, ומסמנים מתוך פרשנות שונה את 'הגיבור הטוב' ואת 'הגיבור הרע': הרבנית האורתודוכסית הפמיניסטית רבקה לוביץ כותבת במדרש שלה, 'מדרש מסורבת', על סיפור 'תנורו של עכנאי' ומעלה את ההכרח לעדכן את ההלכה או את הפעלתה ההוגנת בעניין מסורבות גט. היא עושה השוואה בין האישה האומללה 'מסורבת גט' בימינו, לבין רבי אליעזר בן הורקנוס בסיפור התלמודי. שניהם לא זוכים להישמע ולהיתקבל ע'י שאר החכמים והרבנים, שהם הרוב ו'אינם משגיחים בבת קול' ובכל מיני ראיות על טבעיות והתערבויות אלוהיות. הרבנים האורתודוכסים בבית הדין הישראלי משאירים את האישה במצבה המתסכל כ'מסורבת גט', ואנו מבינים שהיא הצודקת בגלל שכאשר מבררים 'מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה', בשעה שניתן פסק הדין , לוביץ כותבת: בכה ואמר ניצחוני בני ניצחוני בני… אלוהים חסר אונים כביכול, בוכה על מה שמעוללים הרבנים לתורתו, וכבר לא שחק ולא שמח על פרשנותם 'לא בשמים היא'.

ולעומת המדרש הזה, כשמקבילתו הסמלית של ר' אליעזר היא אותה 'מסורבת גט', וליבנו יוצא אליה ואל 'הבת קול' שלה בעומדה חסרת אונים בודדה מול בית הדין הנוקשה, יש מדרש שבו מקבילו המודרני של אותו רבי אליעזר הוא… יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה. מי שעושה את האנלוגיה הזאת, שהופכת על פניה את כל חוויית ההזדהות שלנו עם הדמות, הוא הדרשן ארי אלון, שכתב על כך מייד לאחר ליל הרצח, 1995. מבחינתו ר' אליעזר הוא לא הדמות החלשה והמדוכאת, אלא דווקא האיש החזק והמסוכן ו'הדמות השלילית' מבין דמויות הסיפור, כי הוא הורג בזעמו את ראש החכמים שגרמו לנידויו, את רבן גמליאל. אשתו, עם שמה הסמלי 'אימא שלום', לא מצליחה לרסן אותו ולשמור על אלימותו המתפרצת שגורמת ברגע של היסח הדעת להריגת אחיה, רבן גמליאל הנשיא. הנה כי כן, שני מדרשים עכשוויים המקשרים אחרת את הסיפור התלמודי לזמננו. המשותף לשניהם הוא הבלטת ערכים דמוקרטיים, ליבראליים ופמיניסטיים שהם מוצאים בסיפור, אבל הפרשנויות היצירתיות שלהם הפוכות ביחס להערכת דמותו של רבי אליעזר ושל ההנהגה הרבנית של רוב החכמים.

 לסיום, אנחנו רוצים להוסיף משהו לדרשנות הפוליטית של הסיפור, בהקשר דמוקרטי.  אולי אפילו נצליח לחדש לך. 

כידוע לך 'תנורו של עכנאי' בנוי משני חלקים, כאשר בחלק הראשון עומדים רוב החכמים כרוב איתן במחלוקת נגד רבי אליעזר, ודוחים את ההוכחות העל טבעיות שהוא מביא לצדקתו בפסיקת ההלכה, כולל את ההתערבות של בת קול אלוהית לטובתו. בחלק השני של הסיפור אנו רואים שרבי אליעזר מסולק מבית המדרש ומהמשך ההשתתפות בשיח ההילכתי, הוא מנודה. צערו, כאבו וכעסו על כך מובילים לתפילה שהוא נושא, שבעקבותיה מת רבן גמליאל הנשיא, האחראי לנידוי. והסיפור מסתיים באמירה של אשתו 'אימא שלום': 'שערי דמעה לא ננעלים'. כלומר, הדמעה של מי שציערו אותו כך היא בעלת חשיבות עצומה, היא מבטאת את צערו של הפגוע ותוכל לפרוץ את שערי השמיים (אלוהים). וכאשר יעתרו מהשמיים לצערו ותפילתו, 'הדמעה' תשפיע על המציאות!

שני שלבי הסיפור מזכירים במידת מה את התיאור של שני שלבי הדמוקרטיה, כפי שתיאר אותם הפילוסוף הליברל והפמיניסט האנגלי בן המאה ה-19, ג'ון סטיוארט מיל. בספרו המפורסם 'על החירות' (1859) הוא מתאר שני שלבים של היווצרות הדמוקרטיה הליבראלית המודרנית, ושימו לב כמה זה מזכיר את האינטואיציה של חז'ל ב'תנורו של עכנאי'. 

השלב הראשון, שמסומן במהפיכה הצרפתית, הוא המימד הדמוקרטי הבסיסי: העם דורש לקחת מידי המלך הרודן את הזכות לשלוט בנתיניו. לא רק שאינם מוכנים עוד לרודנות עריצה אכזרית ומדכאת במיוחד, אלא לא מוכנים יותר למוסד המלוכה כשלעצמו! הם מכריזים שהם לא נתינים של אף אחד, אלא אזרחים ואנשים חופשיים ושווי זכויות, ורשאים לקבוע בעצמם את גורלם ולנסח את חוקי מדינתם על פי רצונם החופשי. הם גם מפקפקים בהצדקות המסורתיות של מוסד המלוכה, מלאי ביקורת, אי אמון ואף זעם על הצהרות המלכים שהם שולטים בשושלת מלוכה מסורתית 'בסמכות ובצדק' 'בחסד האל' ובמצוותו. העם עושה מהפיכה וחותר למצב חדש ודמוקרטי בו הוא יקבע בעצמו את החוקים, בהסכמה משותפת לכולם או על פי רוב קולות, אם יש ביניהם מחלוקת.

לכאורה הכל נהדר, השגנו דמוקרטיה. 'לא בשמים היא', והרוב קובע, 'אחרי רבים להטות'! אבל אז מגיע השלב השני, ממנו מזהיר ג'ון סטיוארט מיל: 

מסתבר שהדמוקרטיה אינה מגן מפני עריצות הרוב ודיכוי המיעוט. הכיצד? מסתבר שאין מספיק הגבלות כלפי היכולת של הרוב לחוקק כל חוק שירצה, וכך גם יכולתו לדכא את המיעוט, לחמוס אותו, לגרש אותו, לחוקק חוקים שישתיקו אותו או יבטלו את חירותו, או אף יהרגו את המיעוט! הרי 'הרוב קובע', ומי ירסן אותו? המיעוט? כאן, אומר מיל, כאן חייב לבוא שלב התפתחות נוסף של הדמוקרטיה, שיגן מפני עריצות הרוב וישמור על החירות וזכויות האדם והאזרח, על 'זכויות הפרט' ועל 'זכויות המיעוט'. זהו השלב הליבראלי שנוסף לדמוקרטיה, והופך אותה ל'דמוקרטיה-ליברלית', כלומר הרוב קובע בדרך כלל, אבל הוא מוגבל בהגבלות מסוימות הקבועות בחוקה, שתפקידן לשמור על החירויות והזכויות היסודיות ביותר שלשום רוב אין זכות לבטלן ולהפר אותן: הזכות לחיים ולאזרחות, זכות השתתפות בהצבעה לקביעת החוקים ובחירת השלטון, זכות להקמת מפלגה, הזכות להגנה משפטית ולמשפט הוגן, ועוד זכויות מוגנות רבות, כגון זכות (חופש) הביטוי, חופש ההפגנה, חופש העיתונות והתקשורת, חופש המחקר והמחשבה (לכל אדם וקבוצה, וכמובן בכל מוסדות הלימוד באוניברסיטאות ומחוץ להן), חופש הלימוד, חופש היצירה האמנותית ופרסומה, חופש העיסוק, חופש התנועה, חופש המגורים, חופש הקמת משפחה, חופש להעדפת זהות מינית, חופש אמונה או היעדר אמונה דתית, וכדומה. 

מי שמרגיש שהרוב פגע בו, באחת מחירויות היסוד שלו, באחת או יותר מזכויותיו המוגנות בחוקה, רשאי למחות ולבקש סעד מבית המשפט העליון שיחזיר לו את זכויותיו. ואם תביעתו נמצאת צודקת, 'דימעתו' של הפרט החלש הזה בוקעת את שערי בית המשפט העליון (לעומת 'תנורו של עכנאי', בדמוקרטיה מדובר בבית משפט ארצי). למרות הדמוקרטיה ו'אחרי רבים להטות' יש ערכי יסוד ורגישויות אנושיות שהאתוס המוסרי והדתי מגן עליהן: שערי דמעה לא ננעלים, גם בעיני חז'ל וגם בעיני מנסחי רעיונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית המודרנית.

אם כן שני השלבים, השלב הדמוקרטי של זכויות הרוב כנגד המלך, והשלב הליברלי של זכויות המיעוט וזכויות הפרט נגד עריצות הרוב, עם הדרישה מהרוב להקפיד לא לפגוע במיעוט, לא לנדות אותו ולא לדרוס ולבטל את זכויות המיעוט – שניהם משתקפים באופן מעניין ב'תנורו של עכנאי', לאחר ביטול המלוכה בישראל, לאחר חורבן הבית השני והחלפת בית המקדש, עם הכוהנים והקורבנות, במודל דיאלוגי ו'דמוקרטי' יותר, בית המדרש ומחלוקות החכמים. עם כל ההסתייגויות וההבדלים הניכרים בהשוואה הזאת, היא נראית מאירת עיניים.

מאחלים בהצלחה עם העבודה העיונית שעליך להגיש…

(ומוזמן לבקר לאחר שתתפנה!)

כל טוב, מאנשי אלול

Print Friendly, PDF & Email
צוות אלול

צוות אלול

צוות בית המדרש אלול

נשמח לתגובות

כתיבת תגובה

קהל היעד: כלל הקוראים
נכתב על ידי: שלומי פרלמוטר
צוות אלול מעלה תכנים רבים לאתר האינטרנט. הצוות מורכב מהעובדים והמתנדבים. 

שתפו

פוסטים נוספים בנושא

שאלה: שלום למרכז להתחדשות יהודית 'אלול'! שמי אלי פרוינד, סטודנט להיסטוריה, וקראתי לאחרונה כמה מאמרים של אחד העם בקובץ 'על פרשת דרכים'. אני די מזדהה עם דבריו וניתוחיו (נראה לי שאתם ממש מממשים את דרכו ושאיפותיו, לא? תקנו אותי אם אני טועה). יחד עם זאת אני מעריך לא פחות הוגים ומנהיגים ציוניים אחרים, שהובילו זרמים שנחשבים מנוגדים ואף סותרים ממש לזרם 'הציונות הרוחנית-תרבותית' של אחד העם. כ'מרכז להתחדשות יהודית' אשמח לשמוע מה דעתכם, האם הרצל ו'הציונות המדינית' נמצא בניגוד עקרוני ובסתירה מובהקת לאחד העם? או אולי אלה רק הבדלי דגשים בתנועה משותפת? האם משה לילינבלום או אוסישקין ורופין ו'הציונות המעשית' בה דגלו הם בניגוד חזיתי לאחד העם ? והציונות הדתית? והציונות הסוציאליסטית? והציונות הלאומית הרויזיוניסטית? עד כמה הזרמים האלה ממש סותרים אחד את השני ? ממתין לתשובתכם, תודה.

לקריאה »

שאלה: לבית מדרש אלול ברוכים תהיו! עוקבת אחרי פועלכם, מכירה ומוקירה, ולכן פונה. אני לומדת עכשיו באוניברסיטה בחוג לחינוך יהודי, ובמסגרת אחד השיעורים למדנו את האגדה המעניינת ממסכת קידושין (קידושין דף כ"ט), אגדה מסתורית קצת, על רב אחא בר יעקב ובנו. נתנו לנו לקרוא את פרשנותו של שמואל שטח באתר דעת, ולמרות שהוא נותן הסבר יפה, אני לא מסתפקת בזה, 'דעתי אינה נוחה', כמו שאומרים… אני מחפשת עוד כיוונים ונקודות מבט על הסיפור, ובגלל שמכירה את העיסוק היצירתי שלכם בחז"ל אשמח אם תוכלו להתייחס ולהעשיר אותי… בתודה, מאיה בודניק-עשור

לקריאה »

שלחו שאלה

הרשמו לניוזלטר שלנו

באפשרותכם להירשם לרשימת התפוצה שלנו ולקבל בדיוור ישיר עדכונים. אנו לא מפיצים את כתובות הדואר לגורמים נוספים ועושים בהם שימוש אך ורק לפרסומים של העמותה.