שאלה: השלום והברכה לכם, אני חרדי, מברר כיום ומחפש דרכים פתוחות יותר ליהדות. שמעתי על בית מדרש אלול שהוא ארגון משותף דתי-חילוני ללימוד תורה משותף. האם זה אומר שהוא מתאים גם לחרדים? האם יש בפועל חרדים השותפים ללימוד ולפעילות שלכם, והאם עקרונית זה גוף שמתאים להם ושהם מתאימים לו?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
Print Friendly, PDF & Email

תשובה

שלום רב, 

שמחים על התעניינותך, נענה בקיצור על אלול ובהמשך נצרף תכתובת 'אלולית' לדוגמא, כדי לסבר את האוזן ולהבין את סוגי השיחה האופייניים אצלנו, במקרה הזה דווקא על טקסט של יהודי 'חופשי' ביחס לחרדים. ואתה מוזמן להרים טלפון ולשוחח בהרחבה. 

אלול הוקם מלכתחילה כאירגון פלורליסטי ללימודי יהדות, כשהכוונה במילה 'פלורליסטי' היא 'מגוון', רב-גוני, המאפשר לימוד מקורות ישראל לכל מי שמעוניין. היסטורית, עובדתית, לא היו חרדים בין מי שהקימו בפועל את המקום הזה, אלא גברים ונשים בני הציונות הדתית, בעיקר רבנים אנשי התנחלויות, יחד עם חילוניים, רובם אנשי אקדמיה וההתיישבות העובדת, ואנשי טיפול, כתיבה ואמנות. הלימוד המשותף עוצב כך שיאפשר ריבוי דעות ('אלו ואלו') מתוך אהבת ישראל, חיזוק המשותף בינינו והעמקת שורשי האחדות היהודית והזהות הציונית בישראל, ובה במידה גם מודעות ונתינת מקום להבדלים ולמחלוקות, מפגש עם 'האחר' המאיים, השונה באמת, ובירור סקרני, סובלני, מכבד וקשוב של מה שמפריד בינינו. אז המקום הזמין את כל המעוניינים, והיה ערוך לכך מבחינת כשרות – אבל החרדים לא היו שם, למרות שחלק מהמקימים היו קשורים למסורות חרדיות וחסידיות (פאג'י, סלונים, חב'ד וכד'), ומזדהים איתם לא פחות מאשר עם הציונות הדתית.

בשלב מאוחר יותר של אלול החלו מספר חרדים להצטרף, לקחת חלק בלימוד ובשיחה המשותפת. זה נבע מפנייה מצידם, מבקשתם, וגם מהזמנה אקטיבית של אלול, ומנכונות לגמישות. כך נפתחו קבוצות של נשים וגברים בנפרד, שאיפשרו שותפות בלימוד גם לחרדים, וחרדיות, שקבוצה מעורבת גברים נשים הייתה מחסום בל יעבור עבורם (מי שהיה אחראי על קבוצות אלה היה אודי שפיגל, כיום בקרן ירושלים). בנוסף, היו חרדים שהצטרפו לאלול, ואפילו כמנחי קבוצות, חרדים שהסגירות והחומות של החברה החרדית לא נראו להם נכונות עוד, למשל שלמה טיקוצ'ינסקי, אודי הרשלר, ואחרים. והיו גם חרדים שגילו עניין והצטרפו מדי פעם לקבוצות 'אלול', עם היתרים רבניים לצורך השפעה וקירוב, ושיח 'חזרה בתשובה'. כך היה במפגשים מעניינים ומכבדים שנערכו בקהילות לומדות כמו מודיעין, בית שמש וכד'.

ברור שבמהלך השנים רבים מאנשי אלול השתתפו בדיונים ו'פאנלים' עם חרדים, וזו הרמה הכי שטחית של מפגש. כמו שהרב מלמד התחיל לאחרונה לפגוש 'רפורמים' בלי לומר בזה שהוא נותן להם 'לגיטימיות' יהודית (ואנו מדגישים: אלול אינו שייך לתנועה הרפורמית, כשם שאינו ארגון חילוני, ואינו ארגון דתי. הוא ארגון המבקש להרחיב מעגלי לימוד ושיח משותף על מקורות היהדות, כל אחד מוזמן עם פרשנותו והשקפת עולמו!). 

וכעת לחלק השני של תשובתנו, נביא כאן דוגמה לטקסט שכתב דר' אלי בן גל (חבר קבוץ ברעם וממקימי 'בית התפוצות' על זהותו היהודית, ובעקבותיו התכתבות אופיינית בין מנחי אלול.

 אלי בן גל מסע ג'יפים במדבר (מתוך: כשאוכלים עם השטן)

"לפני שנים טיילתי יחד עם קבוצת חברים מקיבוצי, ברעם, בג'יפים בנגב. […] טיול הג'יפים ההוא יישאר בזיכרוני תמיד כסמל לדרך החיים שבחרתי בה. לפנַי מרחבים, בידִי מצפּן והגה, ונתיב שאינו מסומן, עלי לבחור בו, להמציא אותו, לתהות, לטעות, לתעות, עד שאצליח. חווית הטיול בג'יפים עלתה בזיכרוני בשיחה עם חבר הכנסת הרב לורנץ ממפלגת אגודת ישראל, כאשר הזמנתי אותו להרצאה במועדון שלנו בקיבוץ ברעם. הוא היה אמור להגיע בשעה תשע בערב, והופיע בשעה עשר וחצי עם נהגו… רוב הציבור שלנו כבר התייאש ופרש לישון. התברר שהסברַי היו פחות מדי מדויקים, ואורחי תעו שעה בין צומת מירון ובין קיבוצנו. הרב לורנץ אמר בערך כך: "הלילה חשתי ממש מה זה להיות יהודי לא דתי. הרי אני יהודי חרדי, הווי אומר שאני חי מבוקר עד ערב עם מפה בידי, היא הלכות שולחן ערוך. כל שעלי לעשות הוא ללמוד את המפה ולציית להוראות. כאשר חלק מן ההסבר אינו ברור לי אני יכול לפנות למי שמומחה ממני כדי שינחה אותי. והנה, הלילה, כאשר נסענו בחושך והתלבטנו בכל צומת, הנהג ואני, לאן לנסוע, שמאלה או ימינה? […] חשבתי: כך הם חייכם ללא הלכה פסוקה." "ביסודו של דבר אתה צודק," עניתי לו. "רק טעות קטנה אחת בידך. מצבנו יותר מסובך מזה שהתנסית בו; לא על פרשת דרכים אנחנו אלא באמצע טיול ג'יפים במדבר. אין התפצלויות דרכים מפני שאין כל דרך; יש מרחבים פתוחים לכל כיוון, וכל דרך אפשרית. ואתה, כאדם בן חורין, בוחר את יעדך […] אני לא אחליף את לבטי תמורת שום דרך סלולה מראש." 

אלי בן גל, כשאוכלים עם השטן, עמ' 122

בתכתובת להלן לא משתתף חרדי, ולכן אנשים כמוך כל כך מוזמנים להצטרף ולהוסיף את נקודת מבטך, שהיא בעינינו חיונית 'לשיחה היהודית הגדולה'. הנה התכתובת:

  1. מכתב ראשון, (בתגובה לקטע של אלי בן גל, ששלח אחד הלומדים באלול):

מנחם יקר:
אני רואה שהקטע הזה של אלי בן גל כבר הולך והופך לקלאסיקה. השתמשתי בו בעבר, ביחוד בהקשר של לימוד על 'עם במסע', 'לך לך' וכדומה. אבל במקור, וגם בהקשר שאתה מביא של ההשתלמות האחרונה, הוא באמת עוסק בהבדל בין גישה 'דתית' או 'חרדית' לגישה 'חילונית' או 'חופשית'. אני חושב ש'מסע ג'יפים במדבר, לעומת צומת דרכים, ולעומת דרך אחת אמיתית ונכונה, הוא דימוי מעניין, ואפשר לשאול איך אנחנו חיים בפועל, ואיזה דימוי מושך אותנו יותר.

אפשר לומר שזה סתם עניין של טמפרמנט אישי, של הרפתקנות, יצירתיות, תחושת אוטונומיה וחירות שהיא מאוד מאוד חשובה לטיפוס מסויים של אנשים, ומכתיבה העדפה שלהם לחיים שנראים כמו מסע ג'יפים מתמיד ללא שום נתיבים. ולעומתם אחרים שמעדיפים סדר וכיוון יותר מוגדר. אבל אם הופכים את הדימויים האלה לעניין עקרוני שמעבר ל'אופי אישי' והעדפות אישיות, אז שאלה חשובה בעיני היא זאת: האם בן-גל רואה את המסע במדבר כנתון עובדתי מודרני, כעובדת חיים שאיתה יש להסתדר, או שהוא בוחר בכך כדרך מומלצת, עם יתרון איכותי ועדיפות לכתחילה? כי אם זה בחירה מומלצת ולא כפויה עלינו אז השאלה היא אם טיול ג'יפים מביא לנו יותר אושר, או פחות אושר אבל משמעויות ורווחים אחרים? ומהם?

איך אנו מתארים לעצמנו את הדתיות לעומת החילוניות מבחינת האושר, בסופו של דבר?
האם מקובל התיאור של הדת וחיי האמונה והמצוות כדרך חיים נוחה ומשמחת יותר ומתגמלת יותר מבחינה נפשית, בעוד החילוניות היא מסע מפחיד וקשה של בדידות והכרעות תלויות על בלימה 'בחלל הפנוי', או בטיול ללא דרכים במדבר, וכדומה? כי אם זה נכון, אז למה לא לשאוף להיות דתי? האם להיות 'מאושר ככל האפשר' היא לא מטרה ראויה? ואם הדת מצליחה לספק את האושר הזה, אז למה לא להיות דתי- הלכתי? אנחנו פוגשים את זה מאוד חזק ברטוריקה המקובלת של הדת בכל העולם. האם אנשים לא דתיים מאושרים פחות מדתיים? זאת שאלה חשובה בעיני.  ואם אמנם כך, האם הם היו רוצים להיות דתיים רק שאינם יכולים? (אי האמונה כפוייה על תודעתם, לאחר שהגיעו אליה, כמו ידיעה לוגית או מתמטית, כמו שאי אפשר להיות חזרה ילדים, כי התבגרנו, גדלנו, זה כפוי עלינו ביולוגית).  או אפשרות אחרת, שמי שמתבגר, או מי שהוא 'חילוני' מוצא בזה אושר וסיפוק מסוגים אחרים, שנראה בעיניו רצוי כשלעצמו, לא כי איננו יכול להיות דתי? אם יש דרך להשקיף על שתי ההצעות ממעוף הציפור, 'מי צריך לקנא במי' על סוג המסע שלו בחיים?

התפיסה של בן גל היא שהחילוניות היא הדרך שאנחנו עצמנו מפלסים. אבל האם זה מוצג ככיף חיים, כיצירתיות, כהרפתקנות נפלאה ומתגמלת, או ככורח שאין דרך סלולה להימלט ממנו למרות קשייו ומחיריו העצומים, למרות הטעויות, פשוט כי אין שום דרך אחרת?

התיאור השני מזכיר את העמדה של פרויד ב'עתידה של אשליה' או של אריך פרום ב'מנוס מחופש', כשהדת מוצגת כמנגנון אשלייתי דמיוני של סדר ושל אמת וודאית וסמכות ושל הדרכה ותמיכה ומשמעות במקום שלאמיתו של דבר הם אינם באמת, ובכך היא מאפשרת ביטחון ועמידה בפני החרדה של אי ידיעה, של בדידות הפרט, של המוות הצפוי ושל חוסר התכלית של החיים. זה מזכיר לי גם את המאמר 'העוז להיות חילוני' של ס. יזהר, שבעקבות ניטשה וסארטר גם הוא אומר משהו באותו כיוון: החילוניות היא עמידה חופשית ואמיצה יותר מול האמת הלא קלה של החיים וחוסר הוודאות, והיא דורשת מהאדם בגרות ועוצמה פנימית גדולה יותר כדי לא לקרוס אחורה אל הצורך הילדותי במשענת הדתית.

אבל לפי דעתי זאת הצגה מוגבלת ומסוכנת של העמדה החפשית-חילונית. צריך לדעתי להדגיש הרבה יותר את היתרונות הפוזיטיביים של הדרך במדבר, שבגללה אנו מתקדמים טוב יותר אל יעדי האושר. זה לא שיטוט סתם, אלא יעדים שאפשר לסמן אותם באופן כללי, ושגם המסע במדבר אמור לקרב אותנו אליהם ובכך הוא נבחן, בהרבותו אושר, בקרבו אותנו אל האמת ואל האושר, בדרך של ניסוי ותעיה ולמידה מטעויות, ובהרבותו בפועל ולמעשה את איכויות החיים הקדושות: שמחה, יופי, הרמוניה, עונג, בריאות, חכמה, אהבה, שלום, צדק, חסד, גבורה, חירות, ביטחון, יצירה, ידיעה…

המסע שלנו, של האנושות , והעם היהודי, וכל אחד מאיתנו בחייו, להשגת יותר מתוך הדברים האלה, יותר בכמות ויותר באיכות ובעוצמה, הוא מסע ש'הג'יפים במדבר' מתחרים בו עם מכוניות אחרות שנוסעות על כבישים, או דימוי של כבישים, בצמתים או באוטוסטרדות, והג'יפים צריכים להוכיח את עצמם בהשוואה כיעילים ומוצלחים, גם אם היעד נמצא בסופי הדרכים, וגם אם היעד הוא איכות החוויות והאושר מהמסע עצמו, לעומת מחיריו.

לא יודע מה נכנס בי, כולה סיפור על מסע ג'יפים!

ספר קצת על תכניותיך לשנה הבאה, ולקיץ עכשיו.
שיהיה לך חופש נחמד ואושר… חיבוק,
משלומי

שלומי יקר,

כל כך שמח שכתבת לי. אוהב לקרא את הגיגך, לשמוע את קולך (גם אם וירטואלי), וללמוד ממך.

אכן כולה מסע ג'יפים, ואנחנו חופרים…

טוב, איך שהתחלתי לקרא את דבריך, חשבתי שבעצם כול אדם, כל אומה, האנושות כולה- צועדת כל העת במדבר. ללא דרכים, ללא סימנים. עם כל הקושי והכאב שבכך.

אני חושב על השינויים מרחיקי הלכת של המאות האחרונות, אני חושב על מלחמות העולם, אני חושב על המשבר הסביבתי והחברתי. על המודרניזם מול הפוסט, על קידוש האינדוודואל והמחירים של זה. על העיור, הניצול, הניכור, הפשע, על התפוררות המרקמים הקהילתיים, ולאן נגיע? שמעתי שהתחילו למכור חלקות בירח…

הדת אכן מנסה להתוות דרך במדבר. לתת תחושה של ביטחון. אבל במבט מעמיק אני סבור שלפחות הדת היהודית- מזמינה ומותירה לך תמיד את האפשרות לרדת מן השביל, לתור את צידי הדרך, לטעות ולחזור. כאידאולוגיה. ואני סבור שזו מהות האדם ואי אפשר אחרת. כל ניסיון להתוות דרך מוחלטת, הוא הרי כפייה ודיכוי, שלא לומר אונס ברוטאלי. היו מופעים רבים כאילו בעבר. יש גם היום.

אני זוכר את עצמי בימי התיכון, מתבונן מהצד על חברי בני אלון שבות. הולכים בתלם, כמו סוס אשר שמים רטייות על צידי עיניו, כדי שילך ישר. שלא יתבלבל ויסור מן הדרך. במובן מסוים קנאתי בהם. שמחתי בשבילם. אבל הרגשתי שלי אין ברירה. אני חייב לרדת מן השביל ולחפש. וכך אני מאז, וכך אהיה עד יום מותי. ואין זה מיוחד לי. כולנו יורדים מן השביל, השאלה היא רק עד כמה אנו מעיזים להתרחק ממנו וכמה מעיזים לשוב.

בדיוק היום קראתי מאמר בקורס על תיאטרון טיפולי. והוא מאיר את הסוגיה מכיוון קצת אחר. המאמר מדבר על החיים כתיאטרון. הוא עוסק בתפקידים שאנו לוקחים בחיינו, וביכולת להיות גם בתפקיד, גם בתפקיד ההפוך, וגם ביכולת להיות המדריך. (המאמר תיאורית התפקיד ושיטת התפקיד בטיפול בדרמה,  Robert J. Landy )

האדם הבריא, מנקודת המבט של התיאוריה, הוא בעל יכולת לחיות עם אמביוולנטיות, עם נטיות סותרות ועם פרדוקסים. בספר מחקרים קודם, התייחסתי לאדם זה כאל אדם שמסוגל לחיות חיים כפולים בצורה יעילה. הדימוי אינו מתייחס לפיצול סכיזואידי אלא להכרה בכך שהמצב הנפשי הוא בחלקו כזה של חיים עם תחומים פרדוקסאליים של גוף ונפש, מחשבה ועשייה, נושא ומושא, שחקן ומתבונן, תפקיד ותפקיד נגדי, בו זמנית…

בריאות, אם כן, היא פונקציה של כמות התפקידים שאדם הפנים ושאותם הוא משחק ואיכות גילומם. האדם שאינו בריא, מנקודת המבט של התפקיד, הוא כזה שוויתר על המאבק לחיות עם אמביוולנטיות ושיש לו במקום זאת תפקיד אחד מובן או ערבוב של תפקידים דומים, והוא מוציא את כל האחרים. האדם שאינו בריא, שנושא תחושת עומס הנגרמת על ידי מורכבות, מוצא דרכים להגביל את כמות ואת איכות התפקידים בעולם הפנימי והחיצוני שלו. זהו התחום של הפונדמנטליסט שמעריץ מערכת אמונות אחת ודוחה את כל צורות האמונה האחרות או את הדרכים האחרות לראות את העולם. זהו התחום של האוטיסט שעולמו מוגבל למערכת פרטית וקטנה מאוד של מחשבות והתנהגויות. ברוב הצורות של מחלות נפש קיצוניות המסומנות על ידי חשיבה אובססיבית או הזייתית, מערכת התפקידים מוגבלת ביותר.

ומיד אני חושב על ישראל במדבר, "רב לכם סוב את ההר, פנו וסעו לכם". ועל הסכנה בישיבה קבועה: א כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם. ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה–בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא. ג וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם. ד שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה–זֶה, אַרְבָּעִים שָׁנָה. ה וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. ו וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. יא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. יב פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. יד וְרָם לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. 

האם אלוהים חושש שנסור מדרכו, או שנסור מן הדרך, מעצם ההליכה, התנועה- מן החיפוש, מן המסע עצמו?

ואיך אנחנו ממשיכים כל העת בחיפוש בשינוי, בתנועה ובהתאמה למציאות. איך נשארים דרוכים כל העת, לא בטוחים- בספק. וזה אולי לב העניין- הספק. ומה שסיפרתי באותו יום, על המפגש עם מנכ"ל מעיין החינוך החרדי- והדבר שהרשים אותי יותר מכל- החופש שנתן לעצמו- להיות בספק. לשאול, לבדוק לחקור.- ושוב אנו חוזרים לדרך הלא סלולה. הלא מוגדרת, שמזמינה את הבדיקה התמידית.

ולענין האושר- אני שואל את עצמי אם כולם היו מגדירים את האושר כמטרה הנעלה שלנו בחיים. האם יש מי שיאמר שעשיית הטוב "לעשות צדקה ומשפט"- זו המטרה? ואולי הדאגה לאחר היא זו שגם מספקת לך את האושר ה"אמיתי". ואולי אם תישאר בשביל, לא תוכל לראות את הדרוש תיקון, את הזקוק לעזרה, את הדרך הנכונה לעזור.

וכמו שכתבת- בשביל המסומן יש מקומות יפים ושיאים נשגבים (השביל חכם מההולך בו), אבל השביל מתאים להמון, לממוצע. מה מרגש אותי? מה יקדם אותי? איזה אבן, או מראה יביא אותי להתגלות ברגע זה? איזה דרך והתפתחות עלי לעבור? ואני נזכר באחד הטיולים שלי בנחל דויד, רגע אחרי השיחרור. הגעתי למפל החלון, והייתה שם קבוצה של מטיילים עם מדריכות של החלה"ט. ואני מוציא מצלמה ומצלם את הצד "הלא נכון", ומיד פונה אלי אחת המדריכות ומסבירה לי בתמימות- מה עלי לצלם- זה הצד הנכון! היא אומרת- הנוף, החלון המפל. (באותו רגע ירדתי מן הפנטזיה שלי להינשא למדריכת בי"ס שדה… ובסוף כמובן שהתחתנתי…)

ושוב אני חוזר לפרשת המרגלים. אלוהים שולח את ישראל לתור אל הארץ. האם זה בלית ברירה? מישהו לחץ עליו? האם יש כאן ביקורת על חוסר אמונה? לדעתי לא ולא. יש כאן ניסיון לבדיקה אמיתית- האם הם כבר בוגרים. האם הם בשלים להיכנס לארץ? האם הם יכולים לקחת אחריות על הכניסה לארץ? ומתי זה קורה?- מיד אחרי רגע מכונן בחיי העם. מרים נענשת וסגורה שבעת ימים. עמון הענן עולה, אבל ישראל מתמרדים ולא נוסעים. הם מחליטים להישאר במקום. ברגע זה- אלוהים מצווה על המרגלים- אולי העם בשל ובוגר דיו.

אז מה המינון הנכון- כמה ללכת בדרך מסומנת וכמה לחפש? תלוי בכל אדם ואדם. יש מחפשים 'אדוקים', יש מנהיגים המנסים לסמן דרכים חדשות. פעמים יבואו אחריהם ופעמים לא, פעמים תצלח דרכם ופעמים לא. "עלה נעלה כי יכולנו לה". האמנם?

וכמה לקחת אחריות וכמה להשאיר לגורל, לאמונה, למקרה? אולי המינון המוצע בתורה הוא שביעית. "ששת ימים תעבוד ועשית.. ובשביעי שבת לה' אלוהיך".

טוב. חפרנו. אני מתאמן בזה כבר זמן מה, ונהנה. כמו שאתה רואה, אפילו מעז לכתוב לפעמים.

ואולי- אם נראה לך נכון- אפשר להעלות את השיחה שלנו למייל של המנחים.

חיבוק. מנחם

מנחם יקירי,
סליחה שמרוב עניינים ועומסים לא התפניתי לענות למייל המקסים ששלחת, מלא תובנות וסיפורים ורוח, עם אהבת החירות ואמונה באדם המחפש, המשוטט וחוצב לו את נתיב חייו. הכי אהבתי את המדריכת בי"ס שדה שמסבירה לך מה נכון לצלם…אוי, תמימות קדושה.  אבל נו, גם אני התחתנתי בסוף עם אחת כזאת, קלאסה זאת קלאסה.

לפני שאני כותב משהו, תדע ששלחתי את הסיפור שלך השבוע לשני אנשים, ושניהם חזרו עם תגובות מפתיעות. אחד גר בחו"ל ומסתבר שהוא מכיר אישית את אלי בן גל והגיב מתוך ההיכרות הזאת. אם תרצה אכתוב לך יותר על זה. השני הוא דוקטור לפילוסופיה, המועמד להנחיית קבוצות באלול. הוא החזיר לי תשובה שאעתיק אותה כאן כלשונה, בסוף המייל. אבל קודם אכתוב לך משהו שלי.

אתייחס לשני עניינים:

1) מה בעצם רציתי להדגיש במייל התגובה?

נראה לי שהשוני בנקודת המוצא הרגשית של שנינו מסבירה את ההבדל ביחסנו לסיפור הג'יפים. אולי אתה בא ממסגרות שיותר חנקו אותך ולכן מרגיש שחשוב לחזק את ערך החירות האישית, את היתרונות של יציאה ממסגרות, את האינדיבידואליות, את היציאה משבלונות קונפורמיסטיות דתיות ואחרות, וכדומה. 

כנראה הנסיון שלי, והאופן שבו אני מתבונן על דברים, גורמים לי לחשוב שאנחנו ממילא במסע ג'יפים רב קוליסים ורב אפשרויות, עם פלורליזם של נקודות מבט, של רצונות והעדפות, של פרשנויות. אני מרגיש שנקודת המוצא הרווחת והמובנת מאיליה כיום, לעומת העבר, היא אותה האינדיבידואליות החפשית של כל אחד ואחת מאיתנו, והאופק הפתוח פתוח – אלה הם גם בגדר עובדה, נתון עובדתי מוצק, וגם דבר רצוי וטוב. מכאן, שהחירות היא אמנם דבר שיש לשמור עליו ולטפח אותו, אבל בחברות הדמוקרטיות היא הושגה בעיקרה, וכבר לא הבעיה הראשונית כיום. מה כן חסר? בסיס להסכמה על ערכי יסוד, ואפילו על ערך החירות עצמו. חסר לנו בסיס מוסכם כלשהו, ולכן החירות עשויה להפוך מברכה לקללה.
 
מתוך כך אני עסוק באתגר הרלטיביסטי, בבור העקרבים של היחסיות הערכית, בטענה שאם 'אין אלוהים' והכל חופשי ופתוח באמת אז הכל מותר ולגיטימי באמת, בתיאוריה ופועל, הכל טוב או רע או חסר משמעות באותה מידה. כי מה יש לומר לקבוצות או אנשים שבעיני מוליכות את החברה כולה או אפילו רק את עצמם למקום אסוני ? אם 'הכל הוא רק 'מסע ג'יפים' פתוח וללא מטרה או קריטריון המגדיר דרך כטובה יותר או פחות, על סמך מה אפשר לעשות ביקורת על אנשים שסוטים 'מדרך הישר' בעיני, למשל מובילים להשחתה והרס החברה, לעוול, לשנאה ורצח, למלחמות מיותרות, לאי צדק, להשחתה סביבתית מסוכנת, לכיעור, לטימטום, לבערות, לשתלטנות יתר או להפקרות יתר? איה קנה המידה לשיפוט? הם יגידו לי 'מי שמך'? 

אבל אני חושב שיש קני מידה, ושהיעדרם יצר ויוצר ויצור זוועות. הדת, כמו צורות היסטוריות של החברה, הכריזה על קני מידה שרבים מהם נראים לנו היום חלקיים או אפילו עקומים ומרושעים ביחס למוסר הנוכחי. אבל לדעתי התשובה האלטרנטיבית היא להציב קני מידה נורמטיביים חדשים ומדוייקים יותר לזמננו, ולא לומר שאין שום 'דרך', כלומר שום קריטריון להעדפת כיווני חיים, שאין שום קני מידה להערכה של דברים.

לכן חשוב לי לדון על לוחות הברית ההומניים שנראים לי בסיסיים, גם אם הם נראים למישהו טריביאליים, כי בלעדיהם כבר ראינו חברות ש'מסע הג'יפים' שבחרו לעצמם הוביל אותם וגם אחרים בסביבתם לתהום, לשואות ואסונות נוראיים. גם למסע ג'יפים יש בעיני גבולות גזרה כלשהם, איזורי סכנה וכיוונים מומלצים, כי אם לא אז נקבל רלטיביזם מוחלט, ולא תהיה שום דרך להעדיף את משה על פרעה, את צביה לובטקין וקורצ'אק על היטלר ואיכמן, את גליליאו על תלמי, את הבריאות על החולי, את האמת על השקר, את החיים והאהבה על המוות והאכזריות, את לנון על מקארתני…

 במובן הזה רצוי שגם טיול ג'יפים יהיה באיזור מתאים, שיש תנאים בסיסיים המאפשרים טיול ולא אסון, ובמובן הזה גם כאן יש 'דרך' מומלצת, ולא שיטוט כאוטי שאינו בתקשורת עם שום דבר חוץ מהאימפולסיביות או הספונטניות הסובייקטיבית. וזה תקף גם אם הדרך הזאת מסומנת באופנים אחרים מדרכים מסורתיות, וגם אם אנחנו עסוקים תוך כדי בדיוק של הסימון.

2) עניין חוק טל כמשל:
אני חושב שהויכוח בין החברה החרדית בישראל לבין כל השאר על השירות בצבא יכול להיות דוגמה לדבר הזה.

אם לחרדים יש 'דרך' ברורה שמובילה אותם להחלטה שזה נכון וראוי שהם לא יעבדו ולא ישרתו בהגנת החברה בה הם חיים, אבל ילמדו תורה ובתמורה יזכו בשירותי הגנה על חייהם ובשירותי עזרה סוציאלית ורפואית וחינוכית ואחרת ממיסי האחרים, אז מה אנחנו משיבים להם, בתור פראיירים מדופלמים? האם אנחנו אומרים להם שאנחנו בטיול ג'יפים במדבר? ושהם יכולים לנהוג כפי שהם נוהגים, כי כל אחד צריך לנהוג כרצונו, לכוון את ההגה לאן שבא לו, כלומר שלנו אין דרך שמחייבת גם אותנו וגם אותם לסטנדרטים מוסריים מסויימים?

אני חושב שבמקומות כאלה מתגלה החולשה של 'רטוריקת החירות' של החופשיים. לא! לא רק חירות היא ערך חשוב שיש לממש, אלא גם צדק! צדק, כלומר הזכות השווה לחירות לכולם!  וגם עוד דברים שכתבתי עליהם במכתב הראשון, מאבק על איכויות של חיים בשדות שונים, כגון קיימות, יופי, חכמה, קירבה לאמת (מדעית, דתית  ואחרת…) וכו'.

צריך להגדיר את כללי הנסיעה, את הנתיבים המותרים והרמזורים האדומים בכביש המשותף לכולם, ולהתאמץ להגדיר אותם בתוך גבולות ההסכמה על ערכי מוסר אוניברסליים ותוצאות צפויות אם נשחרר את כולם לנהיגה חופשית. באנלוגיה, אי אפשר לאפשר מסעות ג'יפים פרטיים אם באמת אינם אף פעם במדבר אלא על כביש משותף, וגם אם כן – יש המון ג'יפים שנוסעים ברייסים חסרי אחריות באותו 'מסע במדבר' כשלידם ג'יפים ואנשים אחרים שהם מסכנים את חייהם.

ואת זה אתה יודע טוב מאוד מתחום האקולוגיה, ומהדימוי המצויין של חוקי הקיימות של האנושות כחוקי ההתנהגות של צוות אסטרונאוטים במסע בחללית. לעניינים מסויימים וחשובים הדימוי הזה לא פחות מאיר עיניים, מתאים ומאתגר את חיינו כאן מהדימוי של 'מסע ג'יפים במדבר'.


ועכשיו מה שכתב לי הפילוסוף שעומד להנחות באלול. תקרא:

היי שלומי

טוב לשמוע ממך.

לגבי החילוניות/חופשיות לעומת דתיות/חרדיות. ובכן לא תופתע לגלות שבאופן עקרוני אני מצדד בעמדה השנייה. כמובן לא באופן ספציפי בגילומה היהודי, ובוודאי שאני לא חושב שישנו סטנדארט מנטאלי או התנהגותי יחיד לכלל האינדיבידואלים. אבל בגדול העמדה "האמונית" בעיניי היא עמדה יותר מפוכחת ורציונאלית – "אובייקטיבית". המסע במדבר הוא אכן חלק מהחיים של כולנו, אבל בסופו של דבר, מתחת לפני השטח, ישנו משהו ברור מאד וחד משמעי (אפילו שכלל לא ברור לנו מהו – בני תמותה עלובים שכמונו…). בקצרה: האמת המטפיסית הקבועה תמיד "נמצאת שם בחוץ".

לפיכך העמדה הג'יפאית (מלשון ג'יפ במדבר) היא אשליה ברובה, אף כי יש גם בה, כמובן, גרעין מסוים של אמת. אם אני צודק בדבריי שאלתך האם מדובר פה בעניין תיאורי ("ככה זה") או נורמאטיבי (למה יש לשאוף?) מקבלת מענה ברור: בגלל שהחיים הם קודם לכל ביטוי של אמת מוחלטת ונצחית – אבל לא רק! – חובתנו לפעול כך שנוכל לשרת כמיטב יכולתנו את המגמה הקוסמית העליונה. כלומר יש עובדות (מצוי) ומהן נגזרות החובות (הרצוי).

עכשיו בקשת האושר היא, אכן, ביטוי מסוים לאותה מגמה (מילוי חובותינו), אך ביטוי חלקי בלבד. כפי שאמרתי לך בשיחתנו: לטעמי במהותנו כבני אדם אף אחד מאיתנו לא מבקש קודם לכל את האושר, את חיי הנצח בעולם הבא וכדומה. כמובן שאנחנו רוצים (ואפילו מאד!) גם את זה, אבל בעיניי זה לא העיקר. מה שמניע אותנו קודם לכל זה השאיפה ל"מוחלט". "מוחלט" זה מצוי מעבר לאושר ואפילו מעבר לחיי נצח של האינדיבידואל.

מה דעתו של כבודו?



הערה נודניקית אחרונה של שלומי:
טוב, טרם עניתי לדורון, המנחה הפילוסוף… לדעתי הוא שותף לי (בהקצנה) לרעיון שיש דברים 'אובייקטיביים' שצריכים להגביל את החירות הסובייקטיבית האנארכית. כמו שכתבתי לך בעצמי על טיול הג'יפים. אבל מה שהוא אומר על 'המוחלט' הוא יותר מדי מופשט, ומרוב מופשטות הוא גם כן מסתכן בחריגה מכללים הומניים למקומות פסולים ומסוכנים שמגיעים אליהם אם עוזבים את התבונה והמוסר האנושי, כשנותרים ללא כל יכולת של ביקורת מוסרית או הגיונית.

אז מתבטל כל הבדל בין אנטי-מוסרי לסופר-מוסרי, וזה מסוכן גם באידיאל של חירות אישית קיצונית (הרצון לעוצמה ומוסר האדונים והאותנטיות היצירתית של ניטשה) וגם בטענות נבואיות ל'קול אלוהים' שמעל למוסר (כגון אברהם בעקידה). לכן באופן מעשי אני לא מבין מה כוונתו במילה 'מוחלט'. המוחלט המופשט לחלוטין (אלוהים)  ולצידו הסובייקטיבי האישי החופשי לחלוטין הם שניהם בעלי כוח פיתוי פילוסופי עיקבי וכוח משיכה יצירתי, רוחני ודתי גדול, ובמינונים קטנים צריך לאפשר אותם כדי לשחרר ברגים חלודים במערכת.  אבל צריכים לדעת ששני הקצוות האלה גם מסוכנים לשכל הישר ולהומאניות, לחברה הדמוקרטית שלנו ולזכויות האדם.

יאללה, תראות
שלומי

עד כאן התכתבויות אלוליות, מסוג מסויים…

(יש אחרים ואחרות לגמרי, לגמרי! תבוא ותראה, באמת מוזמן)

כל טוב ולהתראות, צוות אלול

Print Friendly, PDF & Email
צוות אלול

צוות אלול

צוות בית המדרש אלול

נשמח לתגובות

כתיבת תגובה

קהל היעד: כלל הקוראים
נכתב על ידי: שלמה פרלמוטר
צוות אלול מעלה תכנים רבים לאתר האינטרנט. הצוות מורכב מהעובדים והמתנדבים. 

שתפו

פוסטים נוספים בנושא

שאלה: שלום למרכז להתחדשות יהודית 'אלול'! שמי אלי פרוינד, סטודנט להיסטוריה, וקראתי לאחרונה כמה מאמרים של אחד העם בקובץ 'על פרשת דרכים'. אני די מזדהה עם דבריו וניתוחיו (נראה לי שאתם ממש מממשים את דרכו ושאיפותיו, לא? תקנו אותי אם אני טועה). יחד עם זאת אני מעריך לא פחות הוגים ומנהיגים ציוניים אחרים, שהובילו זרמים שנחשבים מנוגדים ואף סותרים ממש לזרם 'הציונות הרוחנית-תרבותית' של אחד העם. כ'מרכז להתחדשות יהודית' אשמח לשמוע מה דעתכם, האם הרצל ו'הציונות המדינית' נמצא בניגוד עקרוני ובסתירה מובהקת לאחד העם? או אולי אלה רק הבדלי דגשים בתנועה משותפת? האם משה לילינבלום או אוסישקין ורופין ו'הציונות המעשית' בה דגלו הם בניגוד חזיתי לאחד העם ? והציונות הדתית? והציונות הסוציאליסטית? והציונות הלאומית הרויזיוניסטית? עד כמה הזרמים האלה ממש סותרים אחד את השני ? ממתין לתשובתכם, תודה.

לקריאה »

שאלה: לבית מדרש אלול ברוכים תהיו! עוקבת אחרי פועלכם, מכירה ומוקירה, ולכן פונה. אני לומדת עכשיו באוניברסיטה בחוג לחינוך יהודי, ובמסגרת אחד השיעורים למדנו את האגדה המעניינת ממסכת קידושין (קידושין דף כ"ט), אגדה מסתורית קצת, על רב אחא בר יעקב ובנו. נתנו לנו לקרוא את פרשנותו של שמואל שטח באתר דעת, ולמרות שהוא נותן הסבר יפה, אני לא מסתפקת בזה, 'דעתי אינה נוחה', כמו שאומרים… אני מחפשת עוד כיוונים ונקודות מבט על הסיפור, ובגלל שמכירה את העיסוק היצירתי שלכם בחז"ל אשמח אם תוכלו להתייחס ולהעשיר אותי… בתודה, מאיה בודניק-עשור

לקריאה »

שלחו שאלה

הרשמו לניוזלטר שלנו

באפשרותכם להירשם לרשימת התפוצה שלנו ולקבל בדיוור ישיר עדכונים. אנו לא מפיצים את כתובות הדואר לגורמים נוספים ועושים בהם שימוש אך ורק לפרסומים של העמותה.